החלטה בתיק ע"מ 31/06

1. המשיב, רב"ט אריאל נבון, הועמד לדין לפני בית הדין המחוזי מ"ש דרום. מיוחסים לו שמונה פרטי אישום, שמהותם שימוש בסם מסוכן, לפי סעיף 7(א)  ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. על-פי הנטען בכתב האישום עשה המשיב שימוש בסם מסוג קנבוס ("חשיש"), בשלוש-עשרה הזדמנויות, מחוץ למסגרת הצבאית, החל מחודש מרץ 2006 וכלה בראשית חודש מאי 2006. התביעה עתרה למעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים. בית הדין קמא (סגן הנשיא הנכבד - סא"ל משניות) דחה את הבקשה, והורה על שחרור המשיב מן המעצר. מכאן הערעור.

2. מישור ההתדיינות בערכאה קמא נגע לבחינת שאלת קיומן של  "ראיות לכאורה" להוכחת האשמות.  ראשית, נפנה בית הדין לבחון את הודאתו המפורטת של המשיב בחקירת מצ"ח. בית הדין עמד על כך, שהודאה זו ניתנה לאחר "כ-10 שעות של חקירה", שבהן הכחיש המשיב את המיוחס לו, וכי גביית ההודאה החלה בשעה 23:20 והסתיימה לאחר השעה 1:00 של יום המחרת.  יום לאחר מכן מסר המשיב אמרה נוספת, שבה חזר בו מהודאתו, וציין, כי הודאתו ניתנה מחמת ה"לחץ", שבו היה נתון בשעת החקירה, ולאחר ש"הבנתי שאם אני ארצה לישון מתישהו בזמן הקרוב אני אצטרך להעיד עדות שקר". בנסיבות אלה, עת נדרש בית הדין קמא להכריע בקיומן של "ראיות לכאורה", המקימות "סיכוי סביר להרשעה", ציינה הערכאה הראשונה, כי "יש בנסיבות שבהן נגבתה (ההודאה) כדי לפגוע במשקלה". נוכח זאת, ביקש בית הדין המחוזי לבחון אם יש בידי התביעה "חיזוק ראייתי של ממש, בעל משקל מוגבר", שבהצטרפו להודאה יוכל ללמד על "סיכוי סביר להרשעה". בית הדין דחה את עמדת התביעה, שטענה לקיומו של "דבר-מה" כאמור. לפיכך הורה על שחרורו של המשיב מן המעצר.

3. לטענת התביעה, בית הדין המחוזי התעלם מנדבך מרכזי במסכת הראייתית הלכאורית. עיקר הטיעון הוא, שלהודאה בחקירת מצ"ח הצטרפו התוודויותיו של המשיב בפני חברו, סמ"ר מני בנו, אודות שימוש בסמים (סמ"ר בנו ציין בחקירתו: "יצא לנו לדבר על זה כמה פעמים, ממה שהבנתי זה שהוא לא יושב כל היום ומעשן, אלא מדי פעם... ממה שיצא לנו לדבר, ממה ששמעתי זה אולי 10 פעמים, משהו כזה"). בנסיבות אלה, נוכח ההודאה בחקירת מצ"ח והדברים שמסר המשיב בפני חברו, סבורה התביעה כי בידה הודאות מפי המשיב, שמשקלן "גבוה". עוד הפנתה התביעה למספר נסיבות המהוות, להשקפתה, "ראשית הודיה".

על רקע זה סבורה התביעה, כי סירוב המשיב לערוך חיפוש במכשיר הטלפון הנייד שברשותו, ותוכן תמונה וסרטונים שנמצאו לבסוף במכשיר זה "מאששים את עצם גרסתו ואת ההזדמנות לבצע את העבירות". בכל אלה - כך טוענת התביעה -  יש "כדי להוות תוספת ראייתית משמעותית להודאותיו של המשיב". עוד הבהירה התביעה, כי לשיטתה, נוכח שתי הודאותיו של המשיב מחוץ לכותלי בית הדין, כלל אין צורך ב"דבר מה מוגבר" להודאות.  התביעה עותרת אפוא להורות, כי המשיב יימצא במעצר "סגור" עד תום ההליכים המשפטיים.

4. מנגד, ההגנה תומכת יתדותיה בקביעת בית הדין המחוזי. הסנגור המלומד  טען, שבנסיבות העניין, מובן הדבר, כי נדרש "דבר מה" משמעותי לאימותן של ההודאות מחוץ לכותלי בית הדין, וזה אינו בידי התביעה. מכאן, כך נטען, שדין הערעור להידחות.

5. עיון בחומר החקירה מלמד, כי בשלב דיוני זה, יש להתבונן על הודאתו של המשיב בחקירת מצ"ח בזהירות רבה. בערכו את זכרון הדברים מציין חוקר מצ"ח, שמשך שעות ארוכות, פעם אחר פעם, דבק המשיב בגרסתו המכחישה, חרף ניסיונות מגוונים מצד החוקרים "להבהיר" לו, כי הם כבר "יודעים", שהוא עושה שימוש בסמים. לא למותר הוא להביא הדברים כרישומם בידי החוקר: "הוא טען כי הוא אינו משתמש בסמים ול(מ)עולם לא השתמש בעבר בסמים" (סעיף 9); "... הוא לא משתמש בסמים" (סעיף 11); "... עדיין היה עיקש ושוב טען כי הוא אינו משתמש בסמים והוא אינו יודע להסביר כיצד הדבר ייתכן..."; "...הסכים להיבדק על-ידי פוליגרף וטען כי הוא דובר אמת" (סעיף 12); "...הוא מבין שיש מידע מסוים שמצביע כי הוא אכן משתמש בסמים אך למרות זאת דבק בגרסתו" (סעיף 14); "...ניסיתי להסביר לרב"ט נבון כי ברצוני לעזור לו...רב"ט נבון טען כי הוא מבין זאת אך זו האמת..." (סעיף 15); "...הרימה עליו אסתי את קולה וטענה שיש צורך בתרבות דיון ולכן כשהאחד מדבר השני שותק. אחר כך הסבירה אסתי לרב"ט נבון ... רב"ט נבון השיב כי הוא לא משתמש בסמים ..." (סעיף 18);  "... אסתי הבהירה לו כי החקירה מסתיימת כאשר יוחלט על כך מצד החוקרים... החוקרת אסתי הסבירה לרב"ט נבון כי האמת משחררת... למרות זאת טען בעיקשות על כך שאין במה להודות כיוון שהוא לא משתמש או השתמש בסמים וכי לא הכניס סמים לגופו אף פעם..." (סעיף 18); "... בסופו של הויכוח המשיך רב"ט נבון לטעון כי אין לו יותר מה להגיד וכי הוא לא משתמש בסמים והוא לא מוכן להודות בדבר שהוא לא עשה..." (סעיף 18); "...לאחר מספר ניסיונות של הסברים לרב"ט נבון על כך טען כי הוא מעוניין לשתוק" (סעיף 19); "לאחר זמן מה ששתק שוב חזר על עצמו ואמר כי כל מה שאמר אמת וכי הוא לא יודה בעבירה שלא ביצע".

רק כחלוף כעשר שעות, לאחר שביקש לשאוף מעט אויר צח, ושב אל חדר החקירות מסר את הודאתו, שעליה נסמכת התביעה הצבאית.

כאשר המדובר באדם צעיר, המוצא עצמו לראשונה בחייו, בחקירת מצ"ח, בפני מספר חוקרים, משך שעות ארוכות, ואשר מתוודה רק  בשעת לילה מאוחרת, לאחר שהחוקרת מבהירה לו "כי החקירה מסתיימת כאשר יוחלט על כך על-ידי החוקרים" -  נדרשת בחינה זהירה של הדברים.

הגרסה המפלילה לכאורה, שמתאר חברו של המשיב,  סמ"ר מנו, המהווה, לכאורה, הודאה בפני מי שאינו איש מרות, אינה בעלת משקל ניכר בשלב זה, שכן אין המדובר בגרסה מפורטת.  בעת בחינת המסכת הראייתית, יהא על הערכאה הדיונית להידרש לגרסת המשיב, כי דבריו באזני חברו נועדו להתפארות גרידא, שכן  הצטייר בפני חברו כ'סטלן' "ורציתי לעשות עליו רושם שאני אכן כך כי בחברה של היום סטלן זה לא דבר רע אך אני מצהיר בזאת ששיקרתי למני בנוגע לכך שעישנתי סמים וסיפרתי לו כן רק ע"מ לעשות עליו רושם".

6. שאלת הצורך בתוספת ראייתית לכאורה בשלב הדיון במעצר, מקום שהיא נדרשת לצורך הרשעה, טרם הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון, אשר מצויות בה גישות שונות. על רקע האמור, בפסיקת בית-דין זה, למעשה, נבחנת קיומה של התוספת הראייתית (ע"מ/26/04 (ערעורים צה"ל) התובע הצבאי הראשי נ' טור' אל דין (לא פורסם, 17.1.2004); ע"מ/56/02 (ערעורים צה"ל) התובע הצבאי הראשי נ' רב"ט בריצ'יק (לא פורסם, 13.1.2003); ע"מ/28/03 (ערעורים צה"ל) התובע הצבאי הראשי נ' רב"ט אל דמע (לא פורסם, 15.7.2003)). ואכן, שני הצדדים נדרשו לכך בטיעוניהם.

יחד עם זאת, כפי שציינתי בעניין בריצ'יק:

"אף לפי הגישה הבוחנת קיומה של תוספת ראייתית בשלב המעצר, המדובר בתוספת לכאורה גרידא. כפי שלימדנו השופט זמיר בעניין ביטון: '...אך, חיזוק כזה, לצורך מעצר, אינו חייב להגיע לרמה של חיזוק הנדרש לצורך הרשעה...'.  כן ראו ב"ש 7194/97 כהן נ' מ"י, פ"ד נא(5) 404, 409: 'לצורך הדיון, אצא מתוך נקודת הנחה שבשלב של דיון במעצר עד תום ההליכים יש מקום לבדוק אם לכאורה קיים סיוע במקום שבו יש צורך בכזה... כשלעצמי נוטה אני לחשוב כי יש מקום לבדיקה כזו, כשהבדיקה היא לכאורית בלבד..'".

בימים אלה הדברים באו לידי ביטוי פעם נוספת בבש"פ 2975/06 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.5.2006).

בענייננו דומה, כי אף התביעה הייתה ערה לכך, שבשלב דיוני זה, אין בידה "דבר-מה" "משמעותי" או "מוגבר", ולו לכאורה, אם אכן יידרש כזה בהליך דנן. אשר לבקשת החוקרים לערוך חיפוש במכשיר הטלפון הנייד - הרי  תגובתו הספונטנית של המשיב היא בעלת המשקל העיקרי, וזו הייתה הסכמה לעריכת חיפוש במכשיר (כעולה מזיכרון דברים, המצוי בתיק החקירה). אכן, לאחר שיחה עם סניגור, טען המשיב, כי הוא "אינו מוכן שיחדרו לו לפרטיות", ולבסוף שב והסכים, בעקבות הערות בית הדין, במהלך דיון מעצר, שנערך אותו יום. אולם, כאמור, בנסיבות דנן, בעיניי, תגובתו המיידית של המשיב היא עיקר. אשר לתמונה, שאליה הפנתה התביעה, שבה נראה המשיב בצוותא עם חברו, הרי אף התובעת ציינה ש"בפיהם סיגריות", אך " לא ידוע במה המדובר". אשר לסרטונים, שאליהם מפנה התביעה, הרי ההגנה לא חלקה על כך, שאלה יכול וילמדו על קיום "מבחן ההזדמנות", שכן הם מצביעים, לכאורה, על נוכחותו של המשיב במסיבות במועדים, העשויים להתאים למועדים, שהזכיר בהודאתו במצ"ח. אולם, אין צריך להכביר מלים, כי לכאורה, בנסיבות העניין, אין המדובר  בדבר-מה בעל משקל ניכר, אם יידרש כזה בהליך העיקרי.

7. על רקע ההודאה בפני חוקרי מצ"ח; ההתוודות, לכאורה, בפני חברו של המשיב;  והיבטים שונים המלמדים לכאורה על קיומו של "מבחן ההזדמנות" - ומנגד, הקשיים הראייתיים הלכאוריים, שעליהם הצבעתי לעיל - שקלתי אם קיימת הצדקה לקבלת הערעור, בדרך של הוראה לנקיטת חלופת מעצר לתקופה קצובה.

אבאר בתמצית הדבר. דין הוא, כי "השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח 'לכאורה' את אשמת הנאשם מעבר לספק הסביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי" (דברי הנשיא ברק בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133,  151 (1996); כן ראו : בש"פ 9833/03 פבלוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4) 104 (2003)). לצד זאת, כפי שצויין לא אחת: "... בכל דיון במעצר בו קמה עילת מעצר יש לבדוק אם ניתן לקבוע חלופת מעצר...במקרה הנדון קמה עילת מעצר, אלא שמשום הבעייתיות שבחומר הראיות, יש לשקול ביתר שאת, אפשרות של חלופת מעצר" (בש"פ 1918/01 מ"י נ' פלוני, תק-על 2001(1) 1294 (2001); ע"מ/56/02 (ערעורים צה"ל) התובע הצבאי הראשי נ' רב"ט בריצ'יק (לא פורסם, 13.1.2003)) .

אלא, שעומדים אנו ערב חג השבועות. לבקשתי ערכו הצדדים ברור בבית הדין המחוזי. ברור זה העלה, כי בית הדין המחוזי ערוך כהלכה לשמיעת עניינים, המצריכים שמיעה דחופה. נמסר לי, כי שמיעת הראיות במשפטו של המשיב תוכל להיעשות מיד לאחר החג, ביום ב' הקרוב. בנסיבות אלה סברתי, כי מן הראוי להימנע מלהתערב בהחלטת הערכאה הראשונה.

הערעור נדחה.

ניתנה והודעה היום, ‏01 יוני 2006, בפומבי ובמעמד הצדדים.